קידושין דף סה - עדות לקיום הדבר בקידושין ובתחומים נוספים

סוגייתינו בדף ס"ה, העוסקת בקידושין בפני עד אחד, מהווה סוגיית מפתח בהלכות עדות. הגמרא מביאה את דברי רב יהודה ושמואל, הקובעים כי המקדש בפני עד אחד – אין חוששים לקידושיו, אפילו במידה והבעל והאישה מודים שאמנם היו קידושין. כך נפסקה ההלכה ברמב"ם וברוב הראשונים, למעט דעה חריגה של רבי אליעזר ממיץ, בעל ספר היראים, שהחמיר כדברי רב פפא בסיום הסוגיה (דף ס"ה ע"ב), שהמקדש בעד אחד חוששים לקידושיו.

הגמרא בדף ס"ה ע"ב מספרת על שני חכמים שביצעו עיסקה כלכלית, והתלבטו האם יש צורך בעדות על העיסקה. תשובת הגמרא ברורה:

"לא איברו סהדי אלא לשקרי".

כלומר, בעיסקה ממונית ניתן לסמוך על הודאת בעלי הדבר, ואין צורך ב"קיום דבר" על ידי העדים. זאת, כאמור, בניגוד לקידושין, שבהם אף אם שני הצדדים מודים, נדרשת עדות ברורה, ובלעדיה הקידושין אינם חלים.

נמצא איפוא, כי יש להבחין בין שני סוגים של עדות: ישנה עדות אינפורמטיבית, שכל תפקידה הוא לוודא שבעלי הדין דוברי אמת ואינם משקרים, וישנה עדות "קיום הדבר", המהווה חלק בלתי נפרד מהשלמת החלות ההלכתית. מי שביאר באופן חד וברור הבחנה זו היה הגר"ח מבריסק (על הרמב"ם, הלכות יבום וחליצה ד' ט"ז):

"והטעם בזה נראה, דהא משום דמצינו תרי גווני עדויות בדבר שבערווה: דבזנות הרי קיימא לן דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ובגיטין וקידושין על ידי העדים הוא שמקיימא מילתא, וכדקיימא לן דהמקדש והמגרש בלא עדים לא הוי קידושין וגירושין. והחילוק שביניהם הא הוי, דבזנות דהאיסור בא ממילא על כן לא איברו סהדי אלא לשקרי, מה שאין כן בגיטין וקידושין, שהבעל הוא שעושה עצם הגירושין והקידושין והאיסור וההיתר, על כן צריכינן עדים לקיומי מילתא".

הגר"ח מסביר, שלעיתים המציאות עצמה היא שקובעת את ההלכה, וכל תפקידם של העדים הוא לספר מה התחולל במציאות. במצבים אלה, העדים פאסיביים לחלוטין, וכל פקידם הוא להתבונן ולספר לאחר מכן את אשר אירע. ברם, ישנם תחומים בהלכה שבהם ההלכה נקבעת מכוח דעתם של בעלי הדבר, וכאשר נצרכת דעת, לעדים יש תפקיד משמעותי בקיום הדבר. כאן, העדים נחשבים אקטיביים, בכך שיש להם חלק בהקמת הדבר ובהחלת החלות ההלכתית. 

את דבריו של הגר"ח ניתן לבאר בשתי צורות. ניתן לומר, שהיות ודעתו של בעל הדבר היא שקובעת את ההלכה, הוא זקוק לגיבוי מצד העדים. דעת היא דבר סובייקטיבי, ועל כן כדי להעניק לה משנה תוקף וחשיבות, נדרשת עדות לקיום הדבר. בניסוח מעט שונה, ביאר הראב"ד (בשיטה מקובצת, בבא בתרא דף מ', בעניין עדות על קניין חליפין) שבעניינים התלויים בדעת, אלמלא העדים נראה הדבר "כחוכא ואיטלולא". כלומר, אין מדובר על העצמת והעמקת דעתו של בעל הדבר, כי אם על סעד ומשענת לבעל הדבר שכנגדו, שידע שאף שהעיסקה תלויה בדעת, היא איננה חוכא ואיטלולא.

אמנם, בין האחרונים היו שהסבירו גם באופן אחר את אופיה של העדות לקיום הדבר. לדעתם, עדות לקיום הדבר אינה קשורה דווקא לדעת, אלא למימד הציבורי. קידושין אינם עניין פרטי בין איש לאשתו, שכן משעה שקידש אותה, הרי היא אסורה לעלמא, והם זוכים יחד לבנות "בית נאמן בישראל". כדי להעניק פומביות לקידושין, ניתן היה לדרוש לקדש בפני בית דין, ואולי אפילו בפני עשרה, אך ההלכה מסתפקת בקידושין בפני שניים, המהווים לצורך עניין זה "נציגי ציבור", המעניקים תוקף ומשמעות לקידושין.

לסיכום, עצם ההבחנה שבין עדות לקיום הדבר ובין עדות שאינה אלא "לשקרי" היא הבחנה יסודית ועקרונית, המפורשת בסוגיה. בהסבר המונח "קיום הדבר", יש מקום להבנות שונות, כפי שביארנו.